חיוך והרס

לא יודעת, 

לא יודעת מה קרה לי,

פעם הייתי מאמינה לחיוך של עצמי. פעם הייתי מפזרת אור ושמחה סביבי. מה קרה לי? למה העצב משתלט עליי ? הבטחתי שאני אעשה מאמצים לחזור לעצמי.

נכון, 

לא קל לי.

לא קל לי בעבודה.

לא קל לי בחיי החברה.

לא קל לי בחיי הרווקות (מהרווקות שההורים חופרים להם..)

ומה עוד יותר קשה?

שמשתיקים אותי.

אני פשוט מרגישה שגורמים לי לשתוק. אונסים אותי לשתוק.

למה? 

כי אני דורסנית. האכפתיות דורסת ורומסת.

כי אני לא יודעת לתת לאנשים את המרחב מחיה שלהם.

כי אני פוגעת. בלי להתכוון.

כי אני מרגיזה.

אז אני שותקת. שותקת ומתייסרת.

אז אני עכשיו החברה הטובה שמחייכת ומהנהנת.

"הכל בסדר?" "כן כן, בטח, הכל בסדר :)"

בטח.. הרי מה אני אגיד?

שאני נשרפת מבפנים שאין לי לגיטימציה?

אז אני מחייכת, מה עוד נותר לי?

מחייכת, מהנהנת, שותקת ונשרפת.

תודה שהקדשתם לי מזמנכם.. מעריכה!