איך לעצור?

איך?
איך עוצרים מחשבות שלא צריכות להופיע? איך עוצרים מחשבות שגורמות לך להרגיש רע? 

למה הן בכלל מופיעות? למה הן בוחרות לעוות את המציאות? מי ביקש שיופיעו בכלל?

אז מה קרה...?

הנה תקציר:

לאורך כל העבר שלי היו לי חברות טובות. אני, שלא נותנת לאנשים להיכנס אליי בכזאת קלות, שלא נפתחת מהר, נפגעתי.

החברות הטובות, שהיו חלק ממני, ממש ממש חלק ממני, פתאום נעלמו כלא היו להן. פתאום מכחישות שהייתי בכלל בחייהן.

העצב, הכעס, העלבון. למה? אני לא מספיק טובה?  אני לא מספיק מיוחדת? 

ואם כן, אז מה? צריכים להיות חברים רק כי מיוחדים? 

וכך, לאט לאט נאטמתי. פתאום היה עוד יותר קשה לגשת אליי. לא כולם היו מקבלים יחס ולא כולם היו מקבלים חיוך (שלא נדבר על חיבוקים שלא חילקתי בכלל..)

ואז, בשנה השניה של השירות הלאומי, הגיעה בחורה נחמדה, מתולתלת, עיניים חומות שחודרות לך לנפש, קצת שקטה, גבוהה ובעיקר עם חן ואור על הפנים.

היא, היא הצליחה להיכנס לשם, לתוך הפינה החשוכה. לפרוץ את כל המחסומים בעוצמה. היא הוציאה ממני כוחות ותכונות שלא הכרתי. יצרה ממני ישות חדשה.. וכך בעצם היא נכנסה אליי עמוק עמוק לתוך הלב. תפסה לה פינה והתיישבה שם.

ועכשיו, משאנחנו רחוקות אחת מהשניה (היא בצפון ואני במרכז..) אנחנו מדברות בטלפון, המון. 

לאחרונה השיחות החלו ליותר יבשות וחסרות תוכן מבעבר ואפילו בפסח היא הרגישה שהיא צריכה להתנתק מהאינטרנט ומהעולם החסר מנוח בשביל הרוגע הנפשי שלה. והבנתי. הבנתי אותה ואני עדיין מבינה. 

לי אין את הכוחות האלה פשוט להתנתק מהכל, משום מה אני תמיד חייבת להיות מחוברת.

כמות הפעמים שהיא אמרה לי שהיא לא עוזבת או תעזוב אותי, שהיא אף פעם לא תוותר על החברות שלנו, שהיא לא הולכת לשום מקום, היא אין סופית.

משום מה מאורעות העבר מונעים ממני להאמין.

בשכל אני מאמינה. באמת.

אבל שנה הבאה, כשהיא תהיה בבית.. היא הרבה פחות זמינה כשהיא בבית.. מה יהיה אז....?

הפחד הזה מנקר בי ולא נותן לי מנוח...

תודה שהקדשתם לי מזמנכם.. מעריכה.