מדהים איך בשניות, הכל יכול להשתנות.
פתאום שמחה, פתאום עצובה.
פתאום כעוסה ופתאום חייכנית.
לא, אין לי הפרעה נפשית.
יש לי היכולת לספר.
מה הכוונה?
טוב,
מנהלת התיכון שלי (כן, אני בקשר טוב איתה עד היום)
תמיד אמרה שסיפורים קורים למי שיודע לספר אותם.
אני מאד אוהבת לספר את הסיפורים שלי.
אני מאד תיאטרלית.
אני מוצאת את זה מרגיע שאנשים מקשיבים לי ונהנים.
אז יום ראשון היה יום מזעזע.
קמתי בארבע לפנות בוקר,
נסעתי לירושלים, דרך רצופת פקקים. :/
באתי לעבודה והיה המון מה לעשות.
המון.
תוסיפו לזה את העובדה שהמשוגעת שאיתי פתחה תנור ומזגן על 30 מעלות (למרות שבחוץ לא היה קר בכלל) והביאה אוכל לתוך המשרד הקטן שאנחנו יושבים בו!!
כן, איך לא..
התפוצצה לי מגרנה ענקית ונוראית.
הלכתי לישון ב21:30 כשאני ממש לא מצליחה לפתוח את העיניים.
קמתי ביום שני ב7:30 בקושי מצליחה לפקוח את העיניים שוב.
מגרנות יכולות להימשך גם שלושה או ארבעה ימים.
לקחתי כדור וחזרתי לישון.
הרמתי את עצמי בסביבות תשע וחצי והתחלתי לשבת על העבודות שלי.
מה לעשות, אסור לבזבז זמן...
נסעתי לבר אילן, לספריה (שכבר הפכה לבית השני שלי)
וללימודים.
מה שלמדתי באותו יום זה אולי פוסט לפעם אחרת..
אבל את סוף היום סגרתי באוירה נחמדה ממש.
היום.. היום היה יום מעניין.
היום הייתי בעבודה וכמידי חודש הבוסית רבה עם אותה משוגעת.
לא ביג דיל.
מה שמעניין הוא הסיפור הבא:
הקדמה - לאור העובדה שיש לי לעשות עבודות סמינריוניות השנה,
פניתי למוסד לבטיחות ולגיהות בבקשת עזרה.
מפה לשם ענה לי מישהו משם שעליי לחפש בגוגל סקולר.
טוב אחי, אני סטודנטית.. מן הסתם הייתי שם כבר ופניתי אליכם לשם העשרה..
אבל סבבה, הבלגתי והמשכתי הלאה.
היום מתקשרים אליי:
"שלום, edya?"
"כן"
"היי, מדבר שלום מהמוסד לבטיחות ולגיהות.. אני מתקשר בהמשך למייל התמוהה.."
מפה לשם הבחור התנצל (שעה בערך) על התשובה שנתן לי אותו אחד שהפנה אותי לחפש בגוגל סקולר..
ו.. החלק הכי חשוב הוא שהוא אמר שהם אוספים לי מלא מחקרים וחומרים בנושא.
מה שאומר, שאני יכולה לעבות את העבודה שלי ולעשות אותה הרבה יותר טובה..
* ללבות בעיניים *
וכרגיל, כמו כל יום שלישי, הלכתי לזומבה.
היה כ"כ נחמד! היו שירים חדשים והיה כיף.
בשיחה עם המדריכה (שכבר הפכנו לחברות טובות) מצאתי את עצמי ממליצה לה על עו"ד נדל"ן,
אבא של זו שפגעה בי..
מי שהחשיבה את עצמה כחברה..
הוא עו"ד נדל"ן ממש טוב..
אבל, אני מניחה שבענייני עבודה שמים את הרגשות בצד. אז רק שיהיה לה טוב.
לאחר מכן הלכתי לאחי המעופף ובזבזתי את הזמן בצורה משוועת
ויש לציין שזה ממש לא היה באשמתי..
אבל עכשיו אני יושבת.
כותבת.
נרגעת.
משחררת.
אני פה לבד, נהנית מהשקט.
;){kind=link}