התודעה,
ההבנה שמשהו לא בסדר. שמשהו לא טוב.
שמשהו פה מסריח.
על מה אני מדברת?
נתחיל את הסיפור בתקופת השירות הלאומי שלי בלשכת שר הביטחון.
היו שם דוורים של המשרד (והם עדיין שם..) הם מחלקים ומביאים את הדואר לרוב אנשי המשרד. פנימי וחיצוני.
היה שם אחד, בשם מ', נשוי ואב לשלושה.
פלרטטן. מאד.
התחברנו, כן, דיברנו המון, הוא היה קונה לי פרישייקים לפעמים ואני הייתי מחזירה לו את הכסף. היינו יושבים לאכול ביחד. היינו מדברים שעות (גם בשעות הדיי מאוחרות של הלילה...). היינו מחלקים את הדואר ביחד..
ולא, זה לא היה נראה טוב כנראה....
פעם אחת, הבוסית המאד נחמדה שלי, (שהיא בכללי בנאדם שאף אחד לא אוהב, היא הייתה בנאדם מאד קשה מבחינת יחסי האנוש.. והיא גם ידועה בכך..) הוציאה עליי שלא בפניי שם של זונה. בגלל שאני מסתובבת איתו ומדברת איתו.
נפגעתי ממנה. מאד. אבל זה כנראה בא לעורר אותי.
החברה הכי טובה שלי גם הייתה מדברת איתו אבל הפסיקה את זה מאחר והם סוג של רבו כי היא פשוט לא יכולה יותר.. הוא היה לוקח אותה בערב לים (לא נגע בה.. רק הלכו ודיברו .... אבל שוב, זה מסריח נורא).
היא סגרה את הסיפור, היא גם ידעה איך לעשות את זה.
אני לא.
מאז שעזבתי שם הוא מתקשר מידי פעם.
והחברה שלי? היא כועסת עליי.
"הוא מטריד אותך. הוא מטריד הרבה. למה את ממשיכה לדבר איתו????"
עכשיו, נכון. צודקת. אבל קשה לי.
המצפון שלי משחק תפקיד.
מה יש לו לשחק?
מ' הגדיר אותי כאחותו הקטנה. הוא היה מספר לי הרבה דברים. איך אנשים פגעו בו. איך הוא מתנהל במצבים כאלה ואחרים ועוד סיפורים וסיפורים. כואב לי הלב. נשרף. למה? כי אני לא רוצה לפגוע בו.
אני לא רוצה לפגוע באנשים שיקרים לי בכלל.
חברה שלי (שאך ורק מתוך דאגה לי) התעקשה ודרשה ממני לחסום אותו. גם בוואטצאפ וגם בטלפון.
עשיתי את זה.
כואב לי הלב.
אני לא יודעת למה אני לא מגדירה את זה כהטרדה (וזאת הייתה הטרדה....). אני לא יודעת למה אני מרחמת עליו ומגנה עליו..
זה מציק לי. מציק לי לדעת שהוא ינסה ליצור איתי קשר הוא יבין שחסמתי אותו.
אני נשמעת כמו אישה מוכה.. וזה מרגיז.
אבל אני בסוג של סערונת קטנה..
לא נעים לי בכלל....
;){kind=link}