סיפור על נפילה

אני לא יודעת, אני לא יודעת אם אצליח לרכז את המחשבות ולהוציא מעצמי משפטים סדורים.

לא, זה לא בזכות אהבה. זה בגלל נפילה.

גוש ענק עומד בגרון. מאיים לפרוץ ולצאת. 

אבל לא. אסור לו. 

תמיד קשה בתהליכים נפשיים. אף פעם אף אחד לא אמר שזה דבר קל.

למה לי קשה? נראה לי שהבנתי קצת..

חברה טובה שלי. הכי טובה. מבחינתי..

זאת שאני מספרת לה הכל, זאת שכיף לי לדבר איתה תמיד, זאת שאני מוכנה לעשות בשבילה הכל, מה שצריך, מא' ועד ת'.

זאת שחשובה לי ממש.

עליה העמסתי.

אני, ממתי אני מעמיסה על בנאדם? איך זה קרה בכלל?

לא, לא היה נעים לה לומר לי את זה. אני ידעתי שזה ככה.

בסוף היא אמרה את זה.. אמרה ומיהרה לסייג את עצמה כמה וכמה פעמים.

כי היא אוהבת אותי. אני יודעת.

היא בין היחידים שאוהבים אותי..

אני בנאדם בעייתי.. יש שיקראו לי רעה, יש שיקראו לי לא חברותית, קפדנית, פדאנטית ודורסת.

כן, אני כזאת, אני בנאדם רע ואכזר. אני בנאדם דורס, נבזה ושקרן.

ככה אני רוצה לחשוב.. ככה יותר קל.. אבל זה לא באמת נכון, אני לא.. אני פשוט עם מנטליות שונה.. אני עם הפרעות משלי..

בגלל זה אני מחפשת דירה שאני אהיה בה בחדר לבד. אני צריכה את המרחב הפרטי שלי. ככה יאהבו אותי..

ילמדו להכיר אותי לאט לאט ויגלו שאני לא מפלצת.

עכשיו השותפה שאיתי, אנחנו לא מסתדרות בכלל.. 

בגלל זה אף אחד לא מדבר איתי.

פה במרכז אני בודדה.

תחושת הבדידות היא קשה ואכזרית.

אין לי עם מי לדבר, אין לי עם מי לשתף.

אני אוהבת לדבר ולשתף. אני אוהבת לדעת שאנשים מקשיבים לי.ְ

אני אוהבת להרגיש נאהבת. שאני חשובה למישהו..

בגלל זה העמסתי עליה, כי אין פה אף אחד כזה בשבילי.

אני. העמסתי.

לעולם לא האמנתי שאני אעשה את זה. לעולם.

והנה, נפלתי.

אחרי שיחה שעשינו ושהבנתי שהעמסתי ממש, החלטנו שאנחנו מדברות פחות.. מרגיש לי שהיא לקחה כמה צעדים אחורה, היא לא שואלת אותי לרגשותיי אלא רק דברים של היומיום

 אני מבינה אותה. אני אמרתי לה שאני לא רוצה שזה יבוא על חשבונה.

אבל הקושי, הקושי שבבדידות הורג אותי.

הארכתי.. גם לכם חפרתי... אני אפילו לא יודעת אם הצלחתי להעביר את מה שבתוכו בצורה טובה..

תודה שהקדשתם לי מזמנכם.. זה לא מובן מאליו..