אני לא יודעת..
אני אשמע פתטית, אני אשמע needy,
אני לא יודעת עוד איך אני אשמע.
אבל זה מוזר..
בחיים לא הרגשתי את התחושות האלה.. הן אפעם לא היו אצלי..
למה הן מתעוררות פתאום?
מי ביקש מהן כך סתם, פשוט להופיע?
למה? למה באתן?
היום באופן רשמי עזבתי את משרד הביטחון.
היה לי היום כ"כ כיף לפגוש את האנשים שאני מעריכה אוהבת, (למנהל אחד שהיה לי, דרך אגב, סירבתי לומר שלום כשפגע בי בצורה לא נעימה ממש) אבל עדיין הפרידה קשה.. כנראה שאני, כמו כל בנאדם נורמאלי, אוהבת להרגיש שייכת.. עזיבה זו בדיוק הפעולה ההפוכה..
המעברים לא קלים..
הם דורשים הרבה מאד כוחות
יש ימים מעצבנים ובימים האלה התחושות האלה צפות.
תחושות שלא נותנות לי מנוח
תחושות שחונקות את גרוני מאחר והן לא מתמלאות
הן לא מתמלאות כי אני צריכה לעבור את התהליכים לבד
אני צריכה לחוות את החוויות לבד
אני צריכה להישחף לידיעות כאלה ואחרות לבד
ולהתמודד איתן לבד
אף אחד לא יבין עד הסוף את מה שקורה איתי, את התובנות והחוויות שלי
כי אני חווה אותן, כי הראש שלי עובד שעות נוספות
ולכן התחושה שעולה היא התחושה שכל מה שאני צריכה זה רק חיבוק...
חיבוק וזהו..




























































