טוב,
אני מאד אוהבת את השבתות הבנאליות האלה!
אני אוהבת את זה שיש לי זמן מוגדר שבו אני עוצרת את הכל, את כל השטף והסחף.
אני אוהבת את זה שיש לי זמן מוגדר שבו אני עוצרת את הכל, את כל השטף והסחף.
אני אוהבת את זה שיש לי את המשפחה שלי והשטויות שאני מרשה לעצמי לעשות פה (וכולם זורמים).
אני אוהבת את זמן השינה המסודר שרק בשבתות הוא מסודר (ואני ישנה המון!).
אני אוהבת שיש לי זמן לקרוא (כשאני לא לומדת למבחן).
אני אוהבת שיש את הנתק מכל העולם החיצון ושיש את הזמן להתעסקות בי.
אני אוהבת שיש לי זמן מוגר בו אני נפגשת עם החברות לקראת סוף השבת ואפשר להעביר חוויות ולרכל.
ואז. מוצאי שבת.
הזמן בו הכל חוזר לקדמותו.
עבודה, לימודים, שאלות, לחץ..
יצא לי עכשיו לדבר עם חברה טובה שלי..
יצא לה לחשוף בפניי תחושות קשות.
אבל איך לעזאזל אני תומכת בה מפה?
אני יצור מאד פרקטי.
כשאחרים באים להתייעץ איתי בנושא מסויים (נפשי או פיזי) אני נותת עצות מאד פרקטיות..
זאת ההקשבה שלי.
אבל זאת לא ההקשבה שאחרים מצפים ממני שאקשיב..
אני לא יודעת כ"כ איך להקשיב.. מתוך האהבה והאכפתיות, כל שאני רוצה הוא לחלץ את אותו בנאדם מהמקום אליו נקלע.
איך עושים את זה? איך עומדים חסר אונים מול בנאדם שמתפרק וקשה לו? איך ממשיכים לחיות כשאתה יודע שמישהו קרוב אליך עם תחושות קשות...?
תודה שהקדשתם לי מזמנכם.. מעריכה! אשמח לעצות ותגובות :)
;){kind=link}