יאוש? כנראה שלא אצלנו

בדיוק סיימתי עכשיו שיחה מאד מטלטלת. שיחה שגרמה לי להבין את מקומי בתוך הכאוס.

זוכרים את המשרד שסיפרתי עליו בפוסט הקודם?

זוכרים שיש אחת שמנסה להצחיק ולא הולך לה.. ובכן, איתה הייתה השיחה.

הרגשות שמסתובבות במשרד הן רגשות מאד שליליים.

תמיד דברים על כמה שכולם מסכנים וכמה שהכל קשה. על כמה שהעולם אכזרי ושכולם אגואיסטים.

"כולם מסכנים. כולם עצובים. על כולם צריך לרחם. 

אבל, עליי יותר מכולם" - זאת תמצית השיחה שמתנהלת במשרד, כל יום, כל היום.

שיחה כנה עם אחת העובדות הבהירה לי (מה שכבר היה ברור, פשוט עכשיו אי אפשר להתעלם מזה..) שהמצב חייב להשתנות.

עכשיו אני קופצת אתכם שנתיים אחורה, לתקופת השירות הלאומי.

הגעתי למשרד הבנתי (גם מספויילרים שעשו לי..) שהמצב הבינאישי לא הולך להיות פשוט.

בכלל.

"אדם לאדם זאב" - ככה בדיוק אפשר לתאר את מה שהלך שם..

הבנתי שאני צריכה לשנות את המצב, לטובת הציבור הפונה ללשכה לקבל סיוע (ועד אז הוא קיבל אותו בצורה מחפירה למדי..)

מה עשיתי?

התחלתי לשחק משחק, התחלתי להיות "הנערה שאי אפשר לשבור". חיוך תמידי על הפנים, שיח נעים תמיד, גם במצבי לחץ (ותמיד היו מצבי לחץ!!) הקפדתי על שיח נעים, עם על העומס שהיה לי הצעתי את העזרה שלי, אמירת בוקר טוב בבוקר, ועוד ועוד ועוד..

ככה, לאט לאט, שיניתי את פני הדברים בלשכה..

רשמתי לזכותי הצלחות בינאישיות מאד טובות .

התוצאה? 

בסוף השנתיים אנשים היו בהלם שאני בת שירות בכלל.. אנשים התחננו שלא אעזוב את המקום.. יצרתי אחדות בין עובדות המשרד ובין העובדים המשתפים איתנו פעולה באופן תמידי, ומעל הכל, הציבור החזיר את אמונו קצת במערכת..

ונחזור לעכשיו..

שוב, אדם לאדם זאב

שוב כל הרוטינה מחדש

הפעם ההתמודדות היא עם הקיבעון הקשה..

בהצלחה לי!

תודה שהקדשתם לי מזמנכם.. מעריכה! אשמח להצעות, חיזוקים וכל העולה על רוחכם וידיכם :)