ערימות והכוס המלאה

לטבוע בתוך ערימות של תיקים שצריך לטפל בהם.

לכל אחד טיפול שונה, כל אחד והייחודיות שלו.

כל תיק טומן בחובו עולם אחר.

ואני, אני בתוך כל הים הגדול הזה צריכה לדעת לטפל בכל ייחודיות וייחודיות, לזכור כל פרט חשוב בכל תיק ותיק.

אז תודה, תודה שהיה מישהו חכם שהמציא את הדפי ממו (המצאה גאונית לדעתי!).

ואם עשיתם אחד ועוד אחד, הבנתם לבד שאני לא רק טובעת בים של תיקים אלא גם בים של דפי ממו...

הטירוף של העבודה סביב השעון.

הטלפונים שלא מפסיקים לצלצל. 

בית חרושת של תיקים.

2 בוסיות ו3 עובדות. (כולן מבוגרות לצערי... והבעיה היותר גדולה היא שאנחנו יושבים במקום מאד מבודד.. כך שאין חברה לברוח אליה קצת..)

ואני.

כמה כיף לי..?

לא כ"כ כיף לי.

למה אני נשארת וממשיכה לעבוד שם?

כי כרגע זו הכנסה טובה יותר מכל דבר אחר שיוצע, זה להישאר עדיין בתוך המערכת הביטחונית וזה גם נרשם יפה בקורות חיים..

חוץ מזה.. שדיי צריכים אותי שם.. יש שם בלאגן ואני עושה סדר. יש שם טירוף עבודה ואני מפחיתה אותו. 
עצם היותי שם גורם לאחרות לחזור קצת יותר מוקדם הביתה ולהשקיע יותר במשפחה.

עדיף ככה. עדיף תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה..

אמנם קצת קשה לי כרגע, אבל מעניין לאן זה יוביל בעתיד...