"אני מרשה לעצמי לכתוב לך עכשיו כי אני יודעת שאת לא כמוני..
אז איך היה לי החג שני...? ארוך.. ארוך מידי..
דיי, זהו, היה בא לי לברוח
ואז חשבתי, "לאן יש לך לברוח..? לורדה? ... לחביבה? ... לחמדת? ... לאן...?"
ואז חשבתי, "לאן יש לך לברוח..? לורדה? ... לחביבה? ... לחמדת? ... לאן...?"
וכך התחיל עוד סבב, עוד סבב קשה שמלווה אותי בזמן האחרון.
שוב הרגשתי ידיים שלופתות את רגליי ומושכות אותי למטה, לקרקעית.. אני שוחה, שוחה בכוח למעלה, מי יודע בפעם הכמה.. והידיים מושכות ללמטה, חזק, בקצב איטי ובטוח. אני נושמת נשימה עמוקה וטובעת. מחכה שהאחיזה תתרפה קצת כדי שאוכל לשחות שוב ללמעלה. אבל לא. לא הפעם.. אז אני נלחמת. נלחמת בתחושות, נלחמת במחשבות.. "אף אחד לא אוהב אותך עדן.. לאף אחד לא אכפת ממך.. אף אחד לא צריך אותך.. כשאת אכפתית מידי את נשרפת ושורפת אחרים.. למה לך..? בואי.." ולא, אני לא רוצה.. לא רוצה להיכנע, לא רוצה להישבר. יודעת שאת המלחמה הזאת אני צריכה לעשות לבד. עדיף שאני אטבע לבד.. "




























































