עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
היי,

למי שרוצה להגיב בפרטי..
Edeny121@walla.com
חברים
snow whiteHadasuHOLAדניאלהאביביתRocket
Born To Dieflowerאף אחד לא מכירtearsLiliולריה
all by myselfSoy :)יערהאורית מנשהאופירלאה לוי
torngirlRosieאילנהBlacKEyesנאיהRose
מיכלɛAngelɜsunshineלימורדוןנערה בנעוריה
חגית הלIM ALחן (:ישי ויסמן
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מקרים ארוכים מתסכלים
21/11/2017 12:05
edya
21.11.2017

להיות תלויה באויר,
בלי תשובות.
בלי תובנות.
בלי הבנה.
אני שונאת את זה,  זה קשה לי.
אני חושבת שבעצם לכולנו זה קשה.

על מה אני מדברת?
על הכל.
בעיקר על 2 מקרים שקרו לי לאחרונה.

הראשון הוא ההחלטה שלי לעשות סיור נוסטלגיה באינסטגרם.
היה נחמד.
באמת.
עד שראיתי את התמונות איתה.
ראיתי תמונות שלנו ומתקופה שבה היינו חברות טובות ממש.
כתבת כמה את אוהבת אותי.
צרפת לבבות בלי סוף.

אז אולי זה כן היה אמיתי? 
אולי באמת אהבת אותי?
ואם כן, למה פגעת בי ככה?
את לא מתגעגעת אליי?
אני לא חסרה לך?
את חיה טוב עם עצמך שפגעת בי בצורה כזאת?

מי יענה לי על כל השאלות האלה...?
אף אחד.
כנראה שהן תמשכנה להדהד בראשי ולהטריד את מנוחתי.

ומה המקרה השני?
מקרה פוליטי לחלוטין.
טבריה, הבית שלי, נכבש.

אף אחד לא ילמד על הכיבוש הזה.
זה לא כיוש שנעשה בכח החרב ומלחמה
אלא בכח הזרוע והעורמה.

בקצרה  - 
מזה 4 שנים אין לטבריה רב עיר. רב העיר הקודם נפטר ומאז לא הוקמה ועדה לבחירת הרב.
לאחרונה נושא זה עלה על סדר היום בטבריה ותושבי טבריה הביעו את תמיכתם ברב דידי (איש מדהים!)
אבל מי באמת מחליט...? אתם יודעים?
דרעי.
כן כן, השר אריה דרעי.
הוא שתל לנו שתול חרדי בעיר טבריה מזה שנים רבות וכך מתבצע לו הכיבוש האיטי של החרדים את טבריה.
טבריה שהייתה פעם עיר תיירות, שוקקת חיים, עיר קטנה וחמה, כולם ערבים לכולם, כולם אוהבים את כולם
הפכה לעיר של תחכים ומזימות. לעיר שאף תייר לא רוצה לבוא לבקר בה. למה? היא כמעט כל הזמן סגורה..
יודעים האחריות של מי זה? 
נכון, של רב העיר.
אם דידי היה רב העיר, הכל יכל להשתנות. טבריה הייתה יכולה לפרוח שוב.
אבל לא, דרעי לא מוכן. אז מה הוא עשה?
הביא ביבוא אישי רב חרדי מבני ברק שיהיה רב העיר של טבריה.

וזהו. 
העיר האבודה.

אחרי העצרת תמיכה שהרמנו לרב דידי הייתה לי שיחה עם כמה אנשים שממש דכדכה אותי.
הבנתי כמה באמת המצב של העיר רע.
כמה הייתה תקווה ועכשיו היא נגוזה. לעולם.

הלוואי והיו בי את הכוחות לעשות משהו בשביל העיר הזאת.
בשביל הבית שלי.
הלוואי.

כן, ארוך.
זאת התוצאה כשאני ממש רוצה לכתוב כבר הרבה מאד זמן ואין לי פנאי.
2 תגובות
אוסף בנשימה אחת
15/11/2017 21:30
edya
15.11.2017

ניסים ונפלאות.
זה בדיוק מה שהיה לי השבוע.

נתחיל בזה שהרגל שלי מתנפחת לסירוגין כבר כמעט חודש,
ביום שני החלטתי ללכת לבדוק את זה אחרי הלימודים.
אז סיימתי את הלימודים ב21:30,
הגעתי לירושלים ב22:30 והלכתי לטרם (רפואה דחופה).

שם חיכתה לי חברה טובה.
הייתה איתי ונשארה איתי לאורך כל התהליך (סופר מעריכה אותה על זה.. זה לא מובן מאליו..)
בדקו, 
הסתכלו, 
נגעו.
אמרו שאין משהו דחוף ושאני אלך לרופאת משפחה.

כן, תודה. בדיוק בשביל זה באתי.

עד עכשיו הרגל ממש כואבת לי,
מה גם שעשיתי קיקבוקס.
כן, אני יודעת, סופר חכם.

חזרתי לא מזמן.
שבורה, עייפה ורצוצה.
רוצה רק לאכול את המרק שלי וללכת לישון.
אבל לא.
הזוג המאורס נמצא במטבח.
לא נעים לי ללכת לחמם את האוכל ולהפריע לאווירה.

אבל היי,
אמרתי שאני לא אתלונן.
אז הנה סיפור.

אתמול היו אצלי חברות טובות.
הכנתי מרקים וסלט פירות
הן הביאו יין וערגליות.
היה כ"כ כיף ונחמד!
היה ערב שמח ומצויין!
אני אישית נהנתי מאד.

אני כ"כ מתחרטת על מה שחשבתי עליהן בעבר.
אני כ"כ מתחרטת שאני אפילו לא יודעת איך לכסות על זה.
זה פשוט לא מניח לי.
אני כ"כ שמחה שהן חלק מחיי.
וכן, הן גם חברות של אותה אחת שהייתה בעבר החברה הטובה שלי,
שפגעה בי עד עמקי נשמתי.

לפעמים אני חושבת,
גברת, איך את חיה עם עצמך?
מה לעזאזל עובר לך בראש?
למה עשית את זה?
אני באמת הייתי הבנאדם שרק מנצלים והולכים?
זה מה שהייתי בשבילך?

אני יודעת שאני הרבה אחרי זה,
ברור לי.
אבל קשה לשחרר.
לפעמים זה תופס בזמנים הכי כואבים..

אבל אני יודעת שזו לא בעיה רק שלי...

2 תגובות
באים, הולכים ונשארים
12/11/2017 08:29
edya
12.11.2017

זה מדהים.
מדהים כמה אנחנו משתנים.
מדהים איך מרגע לרגע אנחנו מתעצבים.

חשובה לנו הדעה של אחרים.
חשוב לנו הפידבק מהסביבה.
אנשים הולכים, אנשים באים.
והחותם שהם משאירים אחריהם,
טבוע
בתוכנו.

לפעמים הוא טוב,
לפעמים הוא רע.
לפעמים הוא בונה,
לפעמים משאיר שריטה, צלקת עמוקה.

בלי הסבר
בלי שום תשובה
ככה מרשים לעצמם להיכנס,
לפגוע,
להיעלם.
להשאיר נפש מצולקת,
כואבת, בוכיה וכאובה.

מה אכפת להם...?

בתוך כל זה אני צריכה לקום,
להמשיך את החיים.
להתקדם קדימה.
איך? 
איך לעשות את זה?
איך מתגברים על פגיעה גדולה, על צלקת מכוערת ומרה?

כנראה שע"י ההבנה.
ההבנה שיש בי הרבה מעבר.
ההבנה שאני אחראית על מה שיחשבו עליי.
לא ההפך.

החיים שלי יפים.
הכרתי אנשים תומכים, טובים, מדהימים.
יש לי את האוזן הקשבת והפינה החמה.
ככה מתגברים.

אנשים הולכים, אנשים באים,
דברים נשארים 
ואנחנו בכל זאת נעים ונעים.
5 תגובות
זה פשוט
07/11/2017 09:31
edya
7.11.2017

זה ככ פשוט,
ככ פשוט עד שזה מתקבל כמובן מאליו.
ככ פשוט עד שזה טריוויאלי לחלוטין.
ככ פשוט עד שזה נשכח.

אבל למה?

למה אנחנו לא יודעים להעריך את הדברים הפשוטים?
למה אנחנו לא יודעים להוקיר על הדברים השגרתיים?
למה אנחנו לא יודעים לשמוח על הדברים הפשוטים?
למה אנחנו לא יודעים להודות לאנשים הטובים בחייך?

זה פשוט,
השגרה משכיחה.

אז אתמול עצרתי וחשבתי.
היי,
תגידי תודה.
יש לך משפחה תומכת (שסובלת את השטויות שלך כל שבת, כל השבת).
יש לך שמחת חיים (בסה"כ).
יש לך חברות טובות מבית.
יש לך חברות טובות מהלימודים.
יש לך אנשים חדשים שאת מכירה.
יש לך מי שמקשיב לך.

כולם איתך, כולם תומכים בך.
את אוהבת את כולם.

למה לעזאזל את לא אומרת תודה?

אז...
תודה.

4 תגובות
חלמתי והתעוררתי
05/11/2017 08:26
edya
5.11.2017

נסעתי,
הגעתי מאוחר,
התכוננתי,
הלכתי לישון.

באת לי,
עלית לי מאיפשהו בחלום,
באת לבקש סליחה,
באת כי טענת שהתגעגעת.

אני הייתי קשה.
לא נעימה.
קשה.
עוקצת.

את יודעת למה?
כי זה מגיע לך.

ואז התעוררתי,
יודעת שזה לא יקרה לעולם.
אין לך סיבה לדבר איתי, 
אין לך ממני שום דבר ועניין יותר.

אולי מעולם לא הייתי חברה...
לא יודעת.

מה שאני כן יודעת,
הוא שאני רוצה קצת שקט.
נחת.
4 תגובות
כשדברים מתחרבשים בכיף
01/11/2017 17:34
edya
1.11.2017

כל מה שיכל להתחרבש, 
התחרבש.

מה התחרבש?

שעות שינה שכבר אינן עוד
פוקוס שנעלם לרגעים אחדים
שכחה שבאה בעקבות איבוד הפוקוס
תפקוד לוקה בעבודה
נזיפה מהבוסית
וכרטיס דיירקט שלא עובר בסופר (כמה פעמים) בזמן שאין לי מה לאכול בדירה.
לא עובר בכלל. (למרות שהוא הראה שיש לי כסף בחשבון.. כך התפוגג לו האמון בנינו..)

אבל היי, חשבתם שזה הסוף?
לא.
הבוקר (4:45) גיליתי שעם כל הבאלגן שהיה,
שכחתי את השקית ספורט שלי בסופר.

כמה נפלא?
הכי נפלא.

לשמחתי הייתה באמצע אתנחתא קלה של זומבה ושיחת עומק עם חבר טובה
אבל זה התחרבש מהר מאד כשפתאום אותה חברה שפגעה בי עלתה לדיון.

גיליתי לאט לאט שאני עושה שיוך מושגים לא נכון
רק בגלל שנפגעתי ממנה.
גיליתי שאני סוחבת איתי שריטה גדולה
שריטה שהיא יצרה.

איך זה קרה? איך מחברה טובה ממש זה הפך לכזה דבר?
ניחשתם נכון.
הכל התחרבש.

הכל חירבוש אחד גדול.



2 תגובות
תראו מה מצאתי
29/10/2017 22:45
edya
29.10.2017

כן, אחרי יום מטורף יצא לי לחטט קצת במחשב שלי..
לראות דברים מפעם
להיזכר

ותראו מה מצאתי..
משהו שכתבתי לא מזמן..

" 

13.4.2017

יום חמישי

ערפול

 

לא, לא ברור לי למה אני עושה את זה, אבל אמרו לי שכדאי לנסות. אז אני מנסה.
אני לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל לכתוב, כ"כ הרבה דברים קורים ומתרחשים בו זמנית, בנשימה אחת..
אולי אתחיל מזה שהיה היום יום מש נפלא. פתחנו אותו עם על האש, המשכנו לארמון של יבין מלך כנען וסיימנו במלחמת פיינטבול משעשעת למדי. יצאתי קצת סתומה שם, צעקתי והתלהבתי יותר מידי בשביל ליידי. אבל נו, גבר לא היה שם. כמו שבכל מקום אין.
כל היום לא דיברתי איתה. עם החברה הטובה ביותר שלי. עם האחת שבאמת רואה לתוך נבכי נפשי ומבינה אצלי הכל. דיברתי איתה רק בסוף היום שמעתי מה היא עשתה היום וסיפרתי לה על היום שהיה לי ובכך הסתיימה לה השיחה.
לא, אני ממש לא רגילה לשיחות כאלה איתה. שיחות של עשר דקות וזהו. אבל אני יודעת שהיא בבית, היא לא מגיעה הרבה הביתה וכשהיא שם היא פחות זמינה. ממש פחות.
אם להיות כנה, זה לפעמים קצת מרגיז. אבל נו, הבית מאד חשוב לה, מי אני שאמנע ממנה טוב ואושר?
היום גם סיימתי ספר ראשון בטרילוגיה. ספר אירוטי בצורה מפחידה עד כדי כאב. החלטתי לא להמשיך לקרוא אותו משתי סיבות. הראשונה היא שהגיבורה של הספר, קצת מזכירה לי אותי בכמה מובנים ולא, לא בשביל זה אני קוראת ספר. אני קוראת ספר כדי קצת לברוח מעצמי. לתת לי קצת מנוחה. להתמקד בבעיות של האנשים האחרים. והסיבה השניה היא האירוטיקה המוגזמת. כל סצטנה שניה בספר מתארת סקס פרוע ושובב. לא, זה לא נחמד לקרוא את זה. אני לא מבינה למה אנשים מוצאים בזה עניין כ"כ. מידי פעם בסרטים זה נחמד, אין ספק. אבל כשזה בא בצורה כ"כ מרוכזת זה כואב. צורב. למה? כי גם אני רוצה. אני גם רוצה ואני אפילו לא בכיוון. בלי חבר ובלי הזדמנות לפגוש גם אחד. אז לא, אני לא רוצה להכאיב לעצמי. אני לא אקרא את שני הספרים האחרונים למרות הסקרנות שהורגת אותי."


יודעים מה..

בא לי לומר לה:


היי מטומטמת! 

תקראי סימנים!

טיפשה.

6 תגובות
זה נמאס?
24/10/2017 22:32
edya
24.10.2017

נמאס לי.

נמאס לי לקום כל בוקר סופר מוקדם.
נמאס לי לרדוף אחרי אוטובוסים (כן כן, לרוץ בחמש וחצי אחרי אוטובוס. חוויות שכאלה!)
נמאס לי להיתקע בפקקים.
נמאס לי לאחר.

נמאס לי לדאוג לעצמי לאוכל לכל היום (מסתכם בעיקר בסנדוויצי'ים).
נמאס לי לחשב זמנים בצורה מדוקדקת.
נמאס לי להיות ב 200 מקומות ביום אחד.
נמאס לי שאני מפספסת.

נמאס לי לגלות ששוב, עשיתי טעות מפגרת.
נמאס לי לגלות ששוב יצאתי סתומה.
נמאס לי לסחוב עייפות עד לסופ"ש.
נמאס לי שהסופ"ש שלי קצר ממש.

נמאס לי לרוץ אחרי החיים.
נמאס לי לרוץ אחרי הזנב של עצמי.

אז מה עושים?
מה כבר יש לעשות, ממשיכים לרוץ.


4 תגובות
קסם של שבוע יומולדת
22/10/2017 10:33
edya
22.10.2017

אז השבוע יומולדת שלי שבוע שעבר 
הסתיים בצורה הכי מזעזעת שיכולה לקרות
ואולי לא...

השבוע כולו היה שבוע ככ שמח.
הכרתי טובה לכל החברות, חברים והמשפחה על עצם הימצאותם.
אכלתי עם חברות, שתינו קוקטיילים, היה מושלם!
ויום שישי - התאריך הלועזי - התחרבש. בענק.
איך?

הנה בקצרה - 

קמתי ב4:45 כדי להספיק להיות בלימודים ב7:30 (צריכה לנסוע לעיר אחרת).
עליתי על האוטובוס וערסים עם מוזיקת טראנס בקולי קולות אירחו לי חברה
אהה, גם חרדי אחד שלא הפסיק לדבר אירח לי חברה.
נפלא.
שעה נסיעה משובבת נפש.

מפה לשם, הגעתי ללימודים בחתיכה אחת.
היה נחמד ויפה.
עכשיו, אני צריכה להגיע מבר אילן לחיספין, וכל זה, לפני שבת.
(עשינו שם שבת. אבא שלי הוא רב שכבה באולפנית בצפון, כל שבת שכבה שיש להן, אנחנו איתן.)
יצאתי קצת לפני כדי להספיק לרכבת מת"א לבית שאן.
התכנון היה שהוא יבוא יקח אותי מבית שאן לחיספין.
רצתי. עם תיקים. בחום של ת"א.
הכל כדי להגיע לרכבת.
שילמתי על כרטיס, וראו איזה פלא. פספסתי אותה בחצי דקה.

עייפה, יגעה, עצבנית ומותשת הלכתי לחפש מונית לטבריה.
לא מצאתי גם אותה.
עליתי באוטובוס.
דיברתי עם כל העולם ואמא שלו שהתקשרו לאחל מזל טוב.
יופי.

הגעתי הביתה שבורה ורצוצה ובזריזות עליתי לאוטו ונסענו לחיספין.
כמובן שלא היה לי זמן לארוז תיק משל עצמי אז אמרתי לאמא לארוז לי,
ואת התיקים של הבגדים הרגילים השארתי בבית.

רבע שעה לפני שבת הגענו לאכסניה.
חמש דק לפני שבת אני רוצה להיכנס למקלחת.
שולחת את אחותי לשאול את אמא שלי איפה השמלות שלי
וזאת חוזרת עם פרצוף מודאג:
"אמא אמרה שהיא שכחה את השמלות שלך בבית..."

מושלם.
לא היה לי מה ללבוש בשבת.
לקחתי לאמא שלי בגדים.

תוסיפו לזה את העובדה שבנות פרחות ישבו מאחורי בערב שבת בארוחה
וצעקו.
צרחו.
מרוב שהמיגרנה שלי הייתה ככ חזקה התחלתי לבכות.

בוקר שבת ההורים שלי שידלו אותי
והיה קצת יותר סביר.
מוצאי שבת כבר הלכנו לאכול והיה אחלה פיצוי.

אמרתי בקצרה.. כנראה שקצר זה לא היה..
חחח

2 תגובות
הפאזל על הסרט הנע
15/10/2017 09:49
edya
15.10.2017

הפאזל על הסרט הנע,
חלקים מצטרפים וחלקים נעלמים.
תמונה מתבהרת
ואחרת מטשטשת ונעלמת.

כל שביב חדש של מידע,
שופך עוד קצת אור על התמונה.
הבנות חדשות מגיעות,
תובנות חדשות מפתיעות.

פתאום דברים נראים אחרת,
מקבלים זווית ראיה מגוונת.
פתאום דברים משתנים,
הופכים לבהירים.


ואז מגיעה החרטה,
על תמימות וטיפשות
על התעסקות מיותרת בזוטות.
על בזבוז הזמן.

אוי לה לאותה חרטה
אוי לה לאותה בושה
הרי ככה מתקדמים,
ככה מתחשלים,
אלה החיים.

הפאזל על הסרט הנע,
תמיד זז, תמיד בפעולה.


2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 הבא »